הפער העצום בין ספר 'מורה נבוכים' ל'משנה תורה', או אם תרצה אמור בין הרמב"ם הפילוסוף ובין הרמב"ם איש ההלכה, היה במשך מאות בשנים מוקד לדיון ער וסוער. הויכוח על דמותו האמיתית של הרמב"ם היה נחלתם של רבנים והוגים מכל קצוות הקשת, אשר התקשו ליישב בין הדמות הרבנים המסורתית המשתקפת מ'משנה תורה' ובין דמות הפילוסוף האוניברסאלי מ'מורה נבוכים'. האמת חייבת להיאמר, שהקושי בדרך כלל נסב על 'מורה נבוכים' ופחות על 'משנה תורה'. הרמב"ם הרבני היה הדמות המוכרת והידועה לכולם, מה שהאליטה הרבנית נדרשה להכיל וליישב היה הרמב"ם של 'מורה נבוכים'.

בעשרות השנים האחרונות אנו מתוודעים לשינוי מגמה. אין אלו הרבנים בלבד אשר מוצאים עצמם נבוכים אל מול 'מורה נבוכים', אלא גם אקדמאים ופילוסופים מוצאים עצמם נבוכים לנוכח 'משנה תורה'. אם במשך שנים רבות מאד נטו הללו להחשיב את 'משנה תורה' כספר שנועד להמון שאיננו משכיל, הרי שאט אט חדרה ההכרה שקיים עניין פילוסופי גם בחיבור הזה. ממה הדבר נובע? הרבה סיבות לכך; אך דומני שאחת המרכזיות שבהן, הרלוונטית בייחוד בתקופה האחרונה, היא תחושתם של אקדמאים רבים כי בסופו של יום ההשפעה שלהם – כחוקרים וכהוגי דעות – על הציבור הינה מאד מצומצמת, ואילו ההתרחשות האמיתית מתחוללת במרחבים, שאין להם שם דריסת רגל – כמו התקשורת, המערכת הציבורית וגם ההלכה. גופים כמו 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' או 'פורום קהלת' הם דוגמה מובהקת לצורך של אינטלקטואלים להשמיע את קולם ברבים, בניסיון להשפיע על הנעשה במדינה ולא להותיר את המחקר כשיח פנימי, המעניין – אם בכלל – את השוהים במגדל השן האוניברסיטאי. גם בהקשר של הרמב"ם תובנה זו מחלחלת עמוק. ההיסטוריה מוכיחה כי ל'משנה תורה' השפעה רבה לאין ערוך על עיצוב היהדות מאשר 'מורה נבוכים', ולכן הוגה המעוניין להשפיע על השיח הציבורי חייב להתמודד עם חיבור זה ולא לדלג עליו.

מנחם קלנר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה וראש החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם, הוא מסוג החוקרים שאיננו מסתפק במחקר לשם מחקר. ספרו האחרון 'גם הם קרויים אדם: הנכרי בעיני הרמב"ם' (הוצאת בר-אילן), מבקש להשפיע על השיח הדתי בנושא מעמדו של הגוי, ולא רק לחקור באופן טהור את משנת הרמב"ם בעניין. במלים אחרות, מה שעומד בתשתית הספר הוא יותר הדאגה של קלנר ממה שעשו עם הרמב"ם מאשר מה שהרמב"ם היה כשלעצמו.

עיקרון זה בולט בשני היבטים של הספר. ראשית, המכיר את כתביו של קלנר, נוכח לדעת כי מבחינה מחקרית, קלנר לא טוען בספר דבר שלא טען בחיבורים אחרים שלו. עניינים כמו שלמות האדם, תפיסת התורה ביחס לטבע, עיקרי האמונה ועוד – נושאים המוזכרים בספר במידה כזאת או אחרת – הן סוגיות שנידונו בהרחבה במאמריו וספריו הקודמים. כך שמבחינת "סל החידושים" של קלנר אין בספר חידוש מהותי. נקודה זו מובילה אותנו להיבט השני המייחד את הספר, והוא החידוש המרכזי שלו – העיסוק של קלנר ב'משנה תורה' דווקא. הדמויות שאיתן קלנר מתווכח בספר אינם חוקרים אלא רבנים. כמובן שהכתיבה והמחקר נעשים בכלים אקדמיים, תוך הפנייה למחקרים רלוונטיים והתייחסויות לכתבי יד, אבל בסופו של דבר העוברים תחת שבט הביקורת אלו הם רבנים שונים ומגוונים, החל מהרב אלחנן וסרמן והרב אהרן קוטלר, ועד מחברי הספר 'תורת המלך', והרבנים שלמה אבינר, הרשל שכטר ויצחק שילת. המשותף לכולם הוא שהם ראו ברמב"ם כמי שנוקט בעמדה פרטיקולארית (כגישת ריה"ל ומהר"ל מפראג), דהיינו שיש יתרון מובנה, א-פריורי, של אדם מישראל על גוי, המתבטא בין היתר בתורה ומצוות שנתנו דווקא לישראל.

קלנר חולק עליהם ומבקש להוכיח את טעותם. מלאכה זו היתה קלה אילו היה מדובר בספר כמו 'מורה נבוכים'. מלבד מקומות ספורים ביותר די ברור כי מגמתו של הרמב"ם בחיבור זה הינה אוניברסאליסטית. סוגיות פרטיקולאריות כמו סגולת ישראל או אפילו ארץ ישראל נעדרות לגמרי מחיבור זה ואת מקומן תופסים עיונים על צלם הא-להים שבאדם (כל אדם), מהות הנבואה כהתחברות לשכל הפועל ועוד ועוד – נושאים שהינם בעלי אופי אוניברסליסטי טהור.

העניין נהפך למורכב יותר כאשר דנים ב'משנה תורה'. מלא מעט הלכות הפזורות לאורכו של חיבור זה, עולה לכאורה הרושם שהרמב"ם צידד בהבחנה אונטולוגית בין יהודים לגויים. כך, למשל, בהלכות תשובה (ב, י) כותב הרמב"ם שדרכם של זרע ישראל הוא להתפייס בקלות לעומת הגויים שהינם ערלי לב, או בהלכות מתנות עניים (י, א) הוא כותב שהצדקה היא סימן לצדיקי זרע אברהם, ועוד ועוד. על מקומות אלו מסתמכים רבנים ופוסקים אשר מגייסים את הרמב"ם לטובת עמדתם הפרטיקולארית. הקיצונים שבהם – כפי שעשו מחברי 'תורת המלך', אף השתמשו בכך כדי להתיר דמם של גויים בשעת מאבק.

קלנר, כמו פילוסופים רבים אחרים, יכול היה לפתור טיעונים אלה בקלות רבה, בטענה שהרמב"ם האמיתי הוא זה של 'מורה נבוכים' ואילו הרמב"ם של 'משנה תורה' הוא הרמב"ם להמונים, ולכן אין להתחשב ברצינות בדבריו שם. אבל, כיהודי אורתודוקסי, בן וחתן לרבנים אמריקאיים, אני משער שקלנר מודע לעוצמה שיש ל'משנה תורה' בעולם היהודי ועל ההשפעה הכבירה שלו בעיצוב השקפת עולם דתית. לכן, מתוך רצון להשפיע על השיח הדתי-ההלכתי ולא לבטל אותו, קלנר התגייס להוכיח את עמדתו האוניברסאלית של הרמב"ם, דווקא מתוך דבריו ב'משנה תורה'.

הדרך של קלנר לעשות זאת היתה באמצעות עיון וניתוח של שלוש הלכות בלבד ב'משנה תורה' – ההלכה הראשונה, הפותחת את 'משנה תורה', ההלכה האחרונה, החותמת חיבור זה, וההלכה האמצעית העומדת כבריח התיכון של הספר. מבחינה כמותית, ניתוח ההלכה הראשונה תופס את חלקו הגדול של הספר (ארבעה פרקים בסך הכל), אך המסקנה העולה מכולם זהה: הרמב"ם השתית את 'משנה תורה' על בסיס אוניברסאלי שאיננו רואה הבדל מהותי בין יהודי לגוי אלא מזמין כל אדם להתקדש, לדעת את א-להים ובכך לזכות לחיי העולם הבא. לישראל אמנם הדרך לכך סלולה יותר, באשר הם קבלו תורה ומצוות, אבל אין עובדה זו שוללת את האפשרות שגם אנשים מאומות אחרות יזכו לכך.

אם זו המסגרת של החיבור (וקלנר מוכיח זאת בצורה די משכנעת), יש ליישב מעתה את התבטאויותיו הפרטיקולאריות של הרמב"ם, וקלנר עושה זאת באמצעות פרשנות נקודתית. במקומות מסוימים הוא טוען שיש לקרוא את דברי הרמב"ם כאתגר ולא כטיעון אונטולוגי (כלומר, שאם הרמב"ם כותב שהסימן של ישראל הוא היותם ביישנים, משמע שעלינו להתאמץ להיות כך ואין זו תכונה המושרשת בנו; ראה לדוגמה עמ' 204), ובמקומות אחרים הוא טוען שהשוואה שעורך הרמב"ם לדוגמה בין גוי ובהמה הינה טכנית בלבד ולא מהותית (עמ' 210). קלנר טוען שבדרך זו יוכל הקורא ליישב את שאר המקומות בהם הרמב"ם התנסח בסגנון דומה. אני, כשלעצמי, אינני בטוח שהדבר נצרך כלל וכלל. קלנר הצליח לשכנע שהמסגרת הרעיונית של משנה תורה הינה אוניברסאלית, אבל גם הוא מודה שהמצוות ניתנו לישראל בלבד. הגיוני אפוא שבתוך אותה מערכת של מצוות יתנסח הרמב"ם באופן פרטיקולרי, ואין לפחד מכך. את האמירה הנוגעת להבדל בין ישראל לגוי יש להבין על רקע ההלכה הנקודתית בלבד, וודאי שאין להקיש ממנה על תפיסתו הכללית של הרמב"ם את הגוי. חילוק זה נראה בעיני פשוט ובסיסי בלימוד 'משנה תורה' והוא פוטר אותנו מלהידרש להסברים שונים בדברי הרמב"ם שלעתים נראים מאולצים.

לא פחות מעניין מהעיסוק ברמב"ם כשלעצמו הוא העמדות האישיות שמציג קלנר (גילוי הדעת בראשית הספר והדיון החותם אותו). עם כל חיבתו וקרבתו לרמב"ם, קלנר איננו "חסיד שוטה" שלו, אלא יודע גם לבקר את עמדותיו. העולם השתנה מאז ימיו של הרמב"ם, המדע כולו עבר מהפכה וגם הביטחון של האדם בידע שלו כבר איננו מה שהיה פעם, ומשום כך, לא ניתן עוד להותיר את עמדותיו של הרמב"ם בצורתן הימי-ביניימית. אשר על כן, את העקרונות שלו – הגישה האוניברסאלית, למשל – קלנר מאמץ ומקדם, כאמור, אבל לצד זאת הוא יוצא חוצץ נגד האמונה הדוגמטית של הרמב"ם, כפי שזו עוצבה בי"ג עיקרי האמונה שלו, ומעודד שיח מתוך וסובלני יותר כלפי האחר. גם בנקודה זו קלנר מעלה ביקורת גדולה על השיח הדתי, שברוח העמדה הפרטיקולריסטית, עסוק יותר מדי בפסילת אנשים ועמדות שונות גם בתוך העם היהודי, במקום לעסוק בשווה ובמשותף. דיונים אלה מציבים את קלנר כהוגה עצמאי שאיננו רק חוקר מומחה לכתבי הרמב"ם.

שתי הערות אחרונות לסיום: הקורא בספר יתאכזב בודאי כשלא ימצא התמודדות ישירה עם אחת ההלכות המפורסמות ברמב"ם, הנוגעת לטומאת גוי באוהל. ידועה פסיקתו של הרמב"ם (כדעת רשב"י) שאין מת גוי מטמא באהל, להבדיל ממת ישראל. לכאורה, הלכה זו יסודה בהשקפה הטוענת למעמד סגולי שקיים אצל עם היהודי, והיעדר דיון בה הינו דבר בולט. אבל למעשה, קלנר כן דן בכך, בכותרת הספר. "גם הם קרויים אדם", הוא פארפראזה לדברי רשב"י, שאמר "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא, א). הרמז אפוא ברור: אין לראות הלכה זו כמייצגת את השקפתו העקרונית של הרמב"ם על הגויים, אלא גישתו הפוכה לחלוטין. והמבקש ליישב הלכה זו ברוח דברי הרמב"ם, יוכל לעשות זאת באותן הדרכים בהן טיפל קלנר בהלכות אחרות, כאמור לעיל.

הערה נוספת קשורה לאופן ההגשה של הספר. הספר בהיר מאד ולשונו של קלנר קולחת. גם כתיבתו מיוחדת: קלנר מנהל שיח עם הקורא ומשתף אותו בהערות שהוא קיבל מעמיתיו ואפילו מאשתו ג'ולין בנוגע לתכני הספר. המסקנות והסיכומים בסוף כל פרק עוזרים מאד לקורא הממוצע לצאת עם מסר ברור מהניתוח המפורט של לשון הרמב"ם והמובאות הרבות מכלל כתביו. חבל מעט שהעורך הלשוני לא הקפיד עד הסוף על סגנון אחיד של ציטוטים (מדוע, למשל, בניגוד לכל שאר המובאות בספר, דווקא המובאות מהכוזרי מנוקדות?), אבל אין בכך כדי לפגום באופן מהותי בעיצוב הנעים והנוח של הספר. יש לקוות כי כוונותיו של המחבר יתמלאו, והספר יפרוץ את גבולות האקדמיה וימצא את מקומו הראוי לו בבתי מדרש בכלל ועל שולחנם של רבנים ופוסקי הלכה בפרט.