אמונה בגשמות

כדי להוכיח עד כמה ניסיונו של הרמב"ם להכניס את האמונה היהודית לתוך רשימה מצומצמת של עיקרים לא צלח, כדאי להתבונן במלחמתו הגדולה בהגשמה. אם במקרא העוון הגדול ביותר הוא העבודה הזרה, לדעת הרמב"ם, חמורה מכך היא ההגשמה. זאת משום ש"ככל שהבורות והכפירה מתייחסות אל דבר גדול… הן גדולות יותר מאשר בהתייחסן אל מי שיש לו דרגה נמוכה יותר" (מורה נבוכים א, לו). העובד עבודה זרה מאמין במציאות הא-ל, אך הוא טועה לחשוב שניתן לעובדו באמצעות מתווכחים. אך המגשים חוטא בציור הא-לוהות כשלעצמה, ולכן "כאשר אתה מאמין בהגשמה או במצב ממצבי הגוף, הרי אתה… חמור בהרבה מעובד עבודה זרה" (שם).

את היסוד הזה ביקש הרמב"ם להכניס להלכה. בהלכות יסודי התורה (א, ז) הוא כותב שידיעת דבר זה כלולה בציווי 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד', בהלכות עבודה זרה (ב, ג) הוא כותב שחל איסור להעלות על הדעת אפשרות אחרת, ובהלכות תשובה (ג, ז) הוא קובע שמכונה מין מי שאומר "שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה".

אבל דווקא שם, בהלכות תשובה, משיג עליו הראב"ד וטוען:

ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.

הראב"ד תמה על קביעתו הנחרצת של הרמב"ם כי מי שמעלה על דעתו שלא-לוהים גוף או תמונה הריהו מין. הוא מעיד על גדולים וטובים ממנו (לא ברור האם התכוון לממנו, כלומר גדולים וטובים מהרמב"ם, או לממנו, כלומר גדולים וטובים מחוגו של הראב"ד עצמו), שכן האמינו בהגשמה, ואף על פי כן מעמדם בתורה גבוה מאד. אך כיצד הוא יכול לומר זאת, והרי כל יהודי פשוט יודע כיום שאין להגשים את א-לוהים?

התשובה לכך כפולה: ראשית, אכן היו כאלה שסברו שניתן להעלות על הדעת את הדבר. הידוע שבהם הוא ר' משה תקו בספרו 'כתב תמים' שחלק בנקודה זו על הרמב"ם. אפילו הרמב"ם עצמו כמעט נתן לכך סוג של לגיטימציה, כאשר החשיב בצעירותו את ספר 'שיעור קומה', הדן במידותיו של הא-לוהים, כספר קדוש (אגרות הרמב"ם, מהד' שילת, כרך ב, עמ' תקעח). אך לא רק הם. למעשה, כל תורת הקבלה (שלא במקרה, הראב"ד היה ממוסריה) מלאה באלמנטים מגשימים, ואם כי היא מנסה יחד עם זאת לשמר את עיקרון שלילת ההגשמה, קשה להאמין שהיא היתה זוכה להסכמתו של הרמב"ם. אכן, על דברי הראב"ד הללו מסתמך האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד בספרו 'בני מחשבה טובה', המייעץ למי שמתקשה לכוון בתפילתו, לדמיין תמונה מגשימה של הא-לוהות, ולראות עצמו "כבן שבוכה ומתחנן מאביו רחם נא עלי אבי" (עמ' 19).

שנית, אמנם ייתכן שרבים היום אומרים שהם שוללים את ההגשמה, אבל כבר הרמב"ם עמד על כך שאמונה "אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש" (מורה הנבוכים א, נ). רבים היום אומרים שא-לוהים אינו גוף אבל בפועל יחסם אליו הוא כזה. כשהרמב"ם דרש לשלול את ההגשמה הוא לא רק התכוון לציור הגוף אלא לכל תכונות הגוף. לפי כך, אם כן, א-לוהים איננו רק חסר מידות פיזיות אלא גם לא שומע ולא רואה, לא כועס ולא חומל (כל הביטויים הללו בתורה הם משל). האמנם רוב בני האדם, שוללי ההגשמה, באמת מאמינים בכך?

המסקנה היא אחת. גם בנושא חמור שכזה, מתקיים במסורת היהודית רצף – החל מבעלי האמונה הטהורה שמסוגלים לחיות לאור דרישת הרמב"ם ועד אלו שחיים בתודעה מגשימה של א-לוהים. ואלו גם אלו כשרים; הכל בהתאם לכישרונותיו ויכולותיו של האדם. ממילא, נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל-לא) שכל עוד אין לדבר השלכה לתחום המוסרי, גם המגשים איננו באמת כופר. העיקר שמבחינתו א-לוהים נמצא שם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s