האם חובה להאמין?

אילו היינו נשאלים מהי המצווה הראשונה בתורה, רובנו היינו עונים בוודאי 'פרו ורבו' (בראשית א, כח). זאת כמובן תשובה נכונה, אילו היינו מונים את המצוות על פי סדר התורה, מן המוקדם אל המאוחר. אבל אילו היינו נדרשים למנות את המצוות בסדר היררכי, על פי מרכזיותן בתפיסה היהודית, באיזו מצווה היינו מתחילים? מהו יסוד התורה?
לרמב"ם היתה תשובה ברורה לכך: מצוות האמונה היא הראשונה במעלה. במצווה זו הוא פותח את ספר המצוות וגם את הלכות יסודי התורה, הפותחות את הי"ד החזקה (א, א):
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון… וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר 'אנכי ה' א-להיך'.
תשובתו של הרמב"ם לשאלה ששאלנו נראית מתבקשת. הרי אין קיום לתורה ללא אמונה בא-לוהים שנתן אותה, וממילא המצווה הראשונה אמורה להיות על האמונה. לדעת הרמב"ם, מקורה של המצווה הזו הוא בדברי הפתיחה של הא-לוהים עצמו במעמד הר סיני. ההיגד 'אנכי ה' א-להיך' בראש עשרת הדברות לכאורה מיותר, שהרי ברור לכל מי שעמד שם שא-לוהים הוא המדבר אליו, ומדוע על א-לוהים לציין שהוא הדובר? מכאן כנראה הבין הרמב"ם שמדובר לא באינפורמציה אלא בחיוב. א-לוהים ציווה אותנו בראש עשרת הדברות לדעת שהוא הא-לוהים (מסיבה זו, כנראה, אין להסתפק בפסוק הראשון בתורה, 'בראשית ברא א-לוהים', המעיד אף הוא על מציאותו של א-לוהים, כדי לחייב במצוות האמונה, שכן זהו פסוק אינפורמטיבי. רק כאשר א-לוהים אומר זאת בעצמו ניתן להתייחס לכך כציווי).
אבל האמנם ניתן לצוות על האדם להאמין בא-לוהים? דברי הרמב"ם הללו לא זכו להסכמה בקרב חכמי הראשונים. ראש המשיגים על דבריו אלו הוא ר' חסדאי קרשקש בספרו 'אור ה". רח"ק טוען ששיטתו של הרמב"ם כרוכה בפרדוקס, שכן קבלתה של מצווה כלשהי מחייבת להניח מראש שקיימת ישות שציוותה אותה. אך אם האדם כבר מאמין בישות המצווה אותה, נמצאת המצווה להאמין באותה ישות מיותרת. מנגד, אם האדם אינו מאמין מראש בישות שציוותה את המצווה, מה תועיל המצווה מאותה ישות להאמין בה? דומה הדבר לאדם שיבוא לאתאיסט ויגיד לו שא-לוהים ציווה אותו להאמין בו. אך מה תועיל מצווה זו, כאשר אותו אתיאיסט כופר מלכתחילה בקיומה של הישות שצוותה אותה?!
משום כך מסיק ר' חסדאי קרשקש כדבר פשוט "שאין ראוי למנות אמונת מציאות האל במצוות עשה". ולכך מסכימים הן ר' שמעון קיירא, בעל הלכות גדולות (ראו השגות הרמב"ן לספר המצוות עשין א'), והן ר' אברהם אבן עזרא (ראו פירושו לתורה על דברים ה, טז), והדברים מתקבלים על הדעת.
מכאן אנו יכולים להוציא מסקנה ראשונה לעניין יהדות הרצף. יהודי אינו מחויב להאמין, לפי שכל עוד אין הוא מאמין, לא ניתן לחייב אותו בכך, ומשהוא מאמין, לא שייך לחייב אותו בכך. אמונה היא דבר שהאדם מקבל על עצמו מכוח עצמו בלבד. כמובן שאפשר לשכנע אותו בדרכים שונות שכדאי או נכון להאמין, אבל כל זאת אינו נכלל תחת קטגוריות הלכתיות של חובה או מצווה.
אגב, על פי עיקרון זה יש להרהר בטיעון המעניין הבא: אם אמונה לא יכולה להיחשב כמצווה שכן היא עומדת בתשתית שלה (אין מֶצווה בלא מְצווה), האם יש בכלל ערך למצוות בלא אמונה בא-לוהים? במאמר שפרסם בעניין זה הרב ד"ר מיכאל אברהם ('בעניין הכשלת חילוני בעבירה', צהר כה, תשס"ו), הוא טען שלא. לדבריו, אין שום עניין הלכתי לגרום לאדם שאינו מאמין בא-לוהים לקיים מצוות, וגם אין שום מניעה הלכתית להכשיל אותו במעשה עבירה. הקטגוריות ההלכתיות של מצווה ועבירה לא חלות עליו.
בין כה ובין כה, עולה מכאן שאת האמונה בא-לוהים יש לנתק משיח החובות ביהדות. אדם מאמין כאשר הוא מאמין, ואין מי שיכול לחייב אותו בכך. וכיצד נסביר את עמדת הרמב"ם? על כך נמשיך לדון ברשימה הבאה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s