מיהו אלוהים?

הרמב"ם מנה את האמונה בא-לוהים כמצווה הראשונה של תרי"ג מצוות. אבל הקשו עליו: כיצד ניתן לצוות על אדם להאמין? והרי אם אדם איננו מאמין בא-לוהים, גם הציווי ממנו חסר משמעות, ואם הוא כן מקבל על עצמו את הציווי, משמע שהוא כבר מאמין בישות המצווה, ונמצא הציווי מיותר?

דומני שהתשובה לקושייה זו טמונה בדברי הרמב"ם עצמו בפתיחת הלכות יסודי התורה (א, א-ו):

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם… וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר 'אנכי ה' א-להיך'.

יושם לב שהרמב"ם מביא את המקור בתורה לחיוב האמונה רק בסוף תיאור ארוך (על חלקו דלגנו) של אותו 'מצוי ראשון', שאותו הזכיר בפתיחה. מכאן עולה, שיותר משהרמב"ם ראה חיוב בעצם האמונה, הוא ראה חיוב באופן שהיא מצטיירת בתודעת המאמין. מיהו אותו א-לוהים שהאדם מאמין בו? הרמב"ם ראה כחובה דתית לצייר תמונה פילוסופית-אריסטוטלית של הא-לוהים – הווה אומר: מצוי ראשון (לא בזמן אלא במבנה המציאות), שממנו מתקיימת כל המציאות, באופן שהיא תלויה לחלוטין בו והוא אינו תלוי בה. כל מי שמצייר בדעתו א-לוהים מסוג אחר, חוטא באיסור 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' וכופר בעיקר (שם, הלכה ו).

הגדרה זו של חובת האמונה מתחברת לניסיון רחב של הרמב"ם לנסח את יסודות האמונה היהודית ולהשריש אותם כחובה וכמצווה, ואולי אפילו כדוֹגמה, במה שידוע כ'י"ג עיקרי האמונה'. וכאן אנו פוגשים בפרדוקס מעניין. בתודעה הציבורית י"ג יסודות האמונה של הרמב"ם התקבלו כיסודות היהדות. הודות לפיוט 'יגדל א-לוהים חי' ולניסוחים שונים של העיקרים (מופיע בסוף תפילת שחרית) התפשטה הדעה שליהדות י"ג יסודות, ושהכופר בהם יוצא מכלל ישראל. אבל אם נשאל אנשים מהם אותם י"ג יסודות, מעטים מאד ידעו לומר את כולם. רבים ידעו לומר שמונה או תשעה מהם, אבל מעט מאד ידעו את כולם. וכאן הפרדוקס: אותם אנשים המשוכנעים שמי שאינו מכיר בי"ג עיקרים יוצא מכלל ישראל, בעצמם אינם יודעים את כולם!

הדבר מעיד שניסיונו של הרמב"ם לבסס את היהדות על יסודות אמונה כשל (מומלץ לעיין בשני חיבוריו המרכזיים של פרופ' מנחם קלנר בעניין זה: 'תורת העיקרים' ו'אמונה שאינה מגיעה לעיקר', להעמקה בנושא). וכאן אנו שבים למצוות האמונה לשיטתו. האמנם רק אותו ציור מסוים של הא-לוהות, הציור הפילוסופי, הוא אמונתה של היהדות? מסופקני כמה מעם ישראל כיום (מלבד יחידי סגולה) תופסים ככה את א-לוהים. לא צריך לעשות סקר שוק כדי לראות שדבריו של הרמב"ם אינם הכרחיים. די ללכת לספרות היהודית הרחבה כדי לגלות תפיסות שונות לחלוטין של הא-לוהות – פרסונליות, פאנתאיסטיות, פאנאנתאיסטיות, ועוד. האם את כל אלה נחשיב ככופרים? מלבד ישעיהו ליבוביץ' המנוח, קשה להעלות שמשהו בימינו יסכים לכך.

המסקנה מכאן ברורה: היהדות אינה מחייבת ציור מסוים של הא-לוהים. למעשה, בטוחני שאצל כל אחד ואחד מצטייר א-לוהים שונה – אצל חלק הוא מלך המלכים, אצל אחרים הוא אב רחמן, חלק יגדירו אותו ככוח עליון וחלק ידברו עליו כמסתורין שמאחורי ההוויה. וכולם צודקים. ומכאן, כפי שאכן עולה מהמקרא ומספרות חז"ל, שאופיה של האמונה היהודית השורשית אינה אמונה הכרוכה בקבלת טיעון מסוים (אמונה ש…) אלא זו המתבטאת במערכת יחסים קיומית עם הא-לוהים (אמונה ב…). כל החי בתודעה קיומית כזו של קשר עם הנשגב ממנו הוא המאמין היהודי, ויהא הציור התודעתי שלו אשר יהא (ראו על כך בהרחבה אצל קלנר, שם). זהו הרצף הראשון, ואולי היסודי ביותר, ביהדות.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s